(על “התקרבנות” (טריגר

by חנה

המילה הזאת, היא כל כך מקוממת. את פגועה ללא תקנה, ובא מישהו ואומר לך שזאת אשמתך שאת סובלת, שאת בוחרת להיות קורבן. עוד סוג של האשמת הקורבן. עוד כלי לפגיעה בלגיטימציה של פמיניזם – סתם חבורת מתקרבנות שנפגעות מכל דבר, אין שום בעיות אמיתיות שצריך לפתור, לא צריך פמיניזם יותר. למילים יש כוח, והמילה הזאת היא נשק חד במיוחד.

זה נכון שאנשים שונים נפגעים ברמות שונות. חלק מתגברים מהר יותר, חלק פחות. אולי נעים יותר להיות בנאדם שמתגבר. אולי אפשר לבחור להתגבר. או להדחיק, שיהיה. אולי יותר טוב שיש גברים שלא תופסים בכלל שהם חווו פגיעה מינית כי הם מאמינים שלגברים זה לא יכול לקרות, כי אז הם לא מרגישים קורבנות, ויותר נעים לא להרגיש קורבן. אני לא צינית, באמת, אני לוקחת את זה כשיקול אמיתי. אבל לא כולן יכולות לעשות את זה, ואנחנו לא יכולים להגיד להן פשוט להתגבר על זה – זה כמו להגיד לדכאוני פשוט להתגבר על זה. הפרעה פוסט טראומטית היא הפרעה נפשית -זה לא עניין של כוח רצון. את חצי האשמה על זה שהפגיעה כל כך עמוקה צריך לשלוח אל התוקף, ואל החברה שאפשרה לו להרגיש שזה בסדר לעשות דבר כזה וגרמה לה לחוות פגיעה כפולה בגלל האשמת הקורבן. אבל גם מי שיכולה לבחור, למה שתבחר דווקא כך? האם להיות קורבן היא תמיד הבחירה החלשה?

לאו דווקא. אפקט אחד בולט של בחירה בקורבנות הוא התנגדות להאשמת הקורבן. האשמת הקורבן לא תלויה באנשים ספציפיים שיבואו ויאשימו את הקורבן אחרי שהיא נפגעה, היא מובנית בחברה שלנו ולכן מופנמת אצל הקורבנות מראש. הרבה שנים, אם אישה נפגעה מינית, הקלון היה עליה. יחסים בהסכמה ברוב הסיטואציות הביאו קלון, ואם זה לא היה בהסכמה – אין הבדל. זה להיות סחורה פגומה. האשמת הקורבן היא עובדה היסטורית. החברה שלנו התקדמה קצת מאז, אבל לא לגמרי, ולא בכל חלקיה (למשל, כשהייתי בצבא פגשתי שתי נערות שלאחר ששמעו שאני בתולה, החמיאו לי על זה שאני “שומרת על הכבוד שלי”). אז אפשר להבין למה רוב הנשים, אם הן חווו פגיעה מינית, עדיין שומעות את הקול הזה בראש שאומר שהן עשו משהו רע. גם ילדים שחוו פגיעה מינית בדרך כלל מרגישים שהם עשו משהו רע, כי הם מקבלים מהחברה את המסר שמין זה רע ומביש באופן כללי, והם לא מבינים את ההבדל בין מין בהסכמה לפגיעה מינית. בנסיבות כאלה, להרגיש קורבן זה הבקלאש, זו המלחמה נגד תחושת האשמה הזו. לא נכון, אני לא זאת שעשתה משהו רע, אני הקורבן. ה”התקרבנות” הזאת היא דווקא ביטוי של כוח.

האשמת הקרבן המודרנית, בחלקה היא המשך ישיר של הקלאסית – למה הלכת בלילה? למה הלכת לבד? למה הלכת במקום כזה? אישה צריכה להיות תמיד תחת הגנת גבר, ולהסתובב רק במקומות מהוגנים (כלומר בעלי אוכלוסיה הגמונית – תמיד נוח להאשים אוכלוסיות מוחלשות בסבל של נשים מאוכלוסיות חזקות). אבל בחלקה יש לה גוון אחר לגמרי – למה את לא “אישה חזקה”? למה את לא יודעת הגנה עצמית? למה אנחנו צריכים להתעסק עם זה בכלל? פשוט תהיו חזקות יותר ותפסיקו להיאנס כל הזמן! מול זה, להיות קורבן זה להגיד שזו לא אשמתנו ולכן כן, צריך להתעסק עם זה, ויש בעיה.

וזה עובד, הרעיון המניפולטיבי הזה שאם נשים יהיו חזקות הכל יהיה בסדר ולא נצטרך פמיניזם. גם אני כשהרגשתי חזקה, הרגשתי שאני לא צריכה פמיניזם. אבל גם כשאנחנו חזקות, אנחנו לא צריכות להשליך מזה על כלל הנשים, ולהניח שמי שחלשה היא פשוט לא בסדר ולא צריך פמיניזם בעולם בכלל. זה נהדר להיות חזקה, אבל לא על חשבון אחרות, בלי להפקיר אחת את השניה. ויש גם את אלה שאומרות שפמיניסטית היא בהכרח אישה חזקה, ולכן פמיניסטית היא מי שבוחרת לא להיות קורבן, אבל פמיניסטית היא גם מי שמסרבת לטאטא מתחת לשטיח ומתעקשת לפתוח את הפה, וזה הרי מה שהבחירה לא להיות קורבן עושה – היא משתיקה. אי אפשר להאשים אף אחד כשאין קורבן. אם אני לא קורבן, כנראה שאף אחד לא עשה שום דבר כזה נורא. זו בעצם הטקטיקה בלצעוק “התקרבנות” כשאנחנו מצביעות על פגיעות מיניות קטנות ומתנגדות להן – אם אין באמת קורבן, אין אשם, ואז זה בעצם מותר, ופגיעות מיניות קטנות יכולות להישאר מקובלות בחברה.

ואני לא מאשימה אף אחת שבוחרת בדרך הזו, כי לגרום לעצמך לא לסבול זה רווחי יותר מלגרום למישהו אחר כן לסבול, ואני לא מאמינה בלדרוש הקרבה עצמית בשביל הקולקטיב. אבל אל תגידו שמי שבוחרת להיות קורבן עושה את עצמה קטנה ופאסיבית. לא סתם אנחנו אומרות שקורבנות שמדברות הן אמיצות. אם קורבנות מאפשרת להאשים ולהוציא החוצה, קורבנות היא נשק. זה הרי מה שאנטי-פמיניסטים אומרים, שאנחנו משתמשות בקורבנות כנשק (משום מה הם גם בטוחים שנובע מזה שזו לא קורבנות אמיתית, אבל נוותר על שיעור הלוגיקה עכשיו). אז כן, זה נכון. אנחנו משתמשות בנשק, ולהשתמש בנשק משמעו להילחם. אין בזה שום דבר פאסיבי או מוקטן. אנחנו חזקות, אבל בדרך שבה אנחנו מרוויחות מזה.