על מצעד השרמוטות ועל סולידריות ופיצול בקהילה הפמיניסטית

by חנה

הבוקר, כמעט חודשיים אחרי המצעד התל אביבי, התקיים מצעד השרמוטות בירושלים שלצערי לא יכולתי להגיע אליו השנה. המרחק הגדול בזמן היה מתוכנן מראש, אבל אני לא יכולה שלא לשים לב שהמרחק הזה הוא גם מרחק מהדרמה שהייתה השנה סביב המצעד התלאביבי. מצעד השרמוטות התלאביבי האחרון היה אירוע מפצל מאוד בקהילה הפמיניסטית הישראלית. היו בו פי שתיים  פחות אנשים מהמצעד של שנה שעברה, ואני לא חושבת שזה רק כי פגה ההתלהבות של מצעד ראשון. לדעתי המצעד הראשון הצליח כי מצעד השרמוטות מייצג פמיניזם אחר מזה ששלט פה לפניו, והרבה פמיניסטיות ופמיניסטים שלא מצאו מקום בשיח הפמיניסטי שהיה פה יצאו ממחבואם והגיעו, עם שלטים מהבית, להשמיע את קולם. ומצד שני, המצעד פנה גם החוצה – עמוד האירוע היה מפורט ומלא בהסברים על מהות ומטרת המצעד.

הפעם, זה נראה אחרת. תיאור האירוע היה קצרצר, והשואלים הופנו לשרשורים קודמים, שמאז נעלמו מעבר לאופק. לא הייתה שקיפות, ותגובות ושרשורים נמחקו על ימין ועל שמאל. הייתי עושה פולואו לכל פוסט כדי לדעת מה כתבו בתגובות שימחקו מהשרשור. מי תרצה ללכת למצעד כזה? לא סתם אמרו הרבה מבקרים שזה אירוע פנים-קהילתי.

אבל הלכתי, והשתתפתי, וציירתי שלטים וכתבתי ססמאות וצעקתי במגפון. ואני שמחה שעשיתי את זה. כי סלאטווק זאת תנועה עולמית והיא לא שייכת למארגנת כזאת או אחרת של מצעד מקומי. כי אני מסתכלת על הוידאו מהמצעד היום ואני רואה נשים דורשות בטחון ברחובות, ולא אינתיפאדה של נשים. מה שתרמתי למצעד ממשיך הלאה, ולא מה ששנאתי בו.

ומצד שני אני גם שמחה כי לראשונה באמת הרגשתי סולידריות עם הקהילה הפמיניסטית הישראלית. גם עם הגינוצנטריות, גם עם המיזאנדריות, גם עם האלימות. כי הן ארגנו מצעד שרמוטות! אם היו אומרים לי לפני שנתיים שפמיניסטיות רדיקליות ישאליות יארגנו מצעד שרמוטות, הייתי צוחקת. או שהן יהיו סולידריות עם זונות, או עם טרנסים וג’נדרקווירים. באותם זמנים אלה שעשו הכי הרבה רעש והדירו את מי שלא מסכימה איתן היו בדעות אחרות לגמרי. אז אני שמחה. אנחנו מתקדמות. כולנו ביחד.

ואפילו ההשתקה ומחיקת התגובות, הן באות מנסיון לשמור שליטה, אבל גם מנסיון לשמור על מרחב בטוח. אני אוהבת את הרעיון הזה, של מרחב בטוח. של רגישות רדיקלית. שמותר להעיר בו כשמשהו פוגע, ולבקש התחשבות, ומצופה מהפוגע להכיר בפגיעה, להתנצל ולהתחשב. זה דבר טוב. זה אפילו היה חסר לי במרחבים אחרים. זה רק בפועל שזה לא עובד, שיש תקלות, ויש אנשים שרק דורשים ולא מקיימים. ויש אנשים שבמקום להגיד “מה שאמרת פוגעני” אומרים “אתה Xפובי ובאופן כללי בנאדם נורא”, מה שלא ממש מאפשר תיקון והתחשבות. אבל הרעיון טוב. יש עם מי ועם מה להרגיש סולידריות. יש ממי ללמוד.

אבל אני מבינה שזה שככה אני מרגישה, לא אומר שככה כולן מרגישות. שלאחרות המצעד ניפץ את רעיון הסולידריות (אף כי אני מופתעת, חשבתי שזה קרה בערך כש”גם אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור” הפסיקה להיות קבוצה הומוריסטית). ועל זה יש לי להגיד, זה לא בהכרח רע. “סולידריות” מפריעה לדיון ולהתקדמות. התחלנו להתפצל וליצור לנו עוד מרחבים, ותסתכלו מה קורה – כולם פתאום מדברים על מגדר. כל אחת ואחד יפתחו את הפה, ומי יודע לאן נגיע עוד שנה.

בינתיים, מכל הדיון המגוון הזה, אני כבר כמעט מוכנה לדון בשאלה האם המצעד באמת משיג את מטרתו. כמעט. בקרוב. 🙂