פייסבוק ודיון פמיניסטי

by חנה

תקשיבו, יש לי וידוי. אני פמיניסטית מהמשחק של ג’נדר. כן, יש חיה כזאת. וזאת זהות שמשונה לי, כי אף פעם לא הייתי פמיניסטית משום מקום, משום קבוצה. לפחות לא באופן פעיל. חלק ממה שהכניס אותי לדיון פתאום זה פייסבוק. מאז פחח”ה (גם אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור) וכל הקבוצות שקמו כדי לנסות להוות לה אלטרנטיבה, יש דיון פמיניסטי בפייסבוק, ואני חושבת שזה טוב כי זה מביא אנשים שלא בהכרח היו מדברים על ענייני מגדר במקום אחר. ומצד שני, דיון פמיניסטי בפייסבוק חושף אנשים באופן אישי. אנשים סגרו את הפייסבוק בגלל הפיצוץ עם מאיה קוי בעקבות מצעד השרמוטות, דניאל עוז נפל קרבן ללינץ’ אינטרנטי, נגד אורטל בן דיין נפתחה קבוצת נאצה. מבחינתי פייסבוק אמור להיות מקום פרטי, בטוח (יחסית – תלוי כמה מכרים לא קרובים מוסיפים, כמובן), מקום לקשר עם חברים. נשמע לי מזעזע להרגיש צורך לסגור אותו בגלל אי הסכמה אידיאולוגית. אז שם שמתי לעצמי גבול – בלי דיונים על פוליטיקה מגדרית על הקיר שלי. בלי פוליטיקה בפייסבוק האישי שלי.

אבל מדי פעם גם קבוצות זה לא מספיק. לא כי אני מפחדת להגיד דברים בשם שלי, אין לי שם מלא פה רק כדי שהבלוג לא יהיה בר-גיגול לפיו, השם שלי הוא לא סוד. אלא שלפעמים הקול הדומיננטי בדיון כל כך לא נעים לי שאני לא רוצה להשתתף בו ישירות. אני מעדיפה לכתוב בתנאים רגועים, ולהסביר בזמן שלי. במקרה כזה אני ארצה אולי לכתוב פוסט בבלוג. מצד שני, לפעמים יש לי מחשבה שמתבססת על מונחים ורעיונות שיחסית מוסכמים על הקהילה הפמיניסטית אך עומדים לביקורת מחוצה לה, ואז אהיה יותר מעוניינת לדבר עליה עם פמיניסטיות ופמיניסטים מאשר קהל מעורב מבחינת אידיאולוגיה כמו חברי הקבוצה. ועדיין אני גם רוצה לסנגר על מונחים מושמצים כמו תרבות האונס והפטריארכיה ולהסביר אותם. בכל זאת, לא הייתי פמיניסטית מהמשחק של ג’נדר אם לא הייתי רוצה לדבר על מגדר עם אנשים שאינם פמיניסטים. 🙂

אז זהו, ככה הגעתי לפה. ברוכים הבאים ובהצלחה לנו.