בעיקר פמיניזם

בלוג על פוליטיקה מגדרית

על גיקים, בחורים נחמדים, וגבריות אלטרנטיבית

עריכת אזהרה: זה לא בלוג מדעי. זה לא פוסט שמגובה במחקרים. אם הוא היה מגובה במחקרים, הוא לא היה פוסט בבלוג, הוא היה מאמר אקדמי. כל מה שכתוב פה הוא דעתי האישית. כל מי שלא מעניינים אותו ניתוחי מציאות לפי נסיון אישי מוזמן לצאת עכשיו. זה האופי של הבלוג, זה כתוב גם ב”אודות” אבל אני לא מצפה שכל מי שנכנס לקרוא בלוג אחד יקרא את זה, אז אני מזהירה גם פה. למי שרוצה לדעת באיזה נסיון אישי מדובר, אני מתכוונת להיכרות עם החברים שלי ולדיונים בין גיקים לפמיניסטיות ברשת (דיונים במובן הרחב, כולל דיונים בצורת פוסט ופוסט תגובה). כמו כן למי שזה לא ברור לו מהכותרת או מזה שכמעט לכל אמירה פה יש qualifier שאומר שזה לא נכון לכולם, הפוסט מדבר בהכללות. אם לא היינו מכלילים כלום לא היינו יודעים הרבה. כל המטרה של הפוסט היא reframing של תפיסת עולם קיימת, נקודת מבט אחרת על דברים ידועים. מי שלא מסכים עם תפיסות היסוד, לא ימצא בו הרבה ערך כי הוא לא נועד לשכנע. ואזהרה אחרונה, הפוסט מדבר על חוויות קשות שגיקים עוברים לפעמים ולכן הוא יכול להיות טריגרי, למי שחושב שאולי הוא יזדהה אני ממליצה לקרוא רק כשהוא במצברוח יציב.

בפוסט הזה אני רוצה לדבר על גיקים ומגדר, על גיקיות כמודל גבריות אלטרנטיבי, על הקשר בינה לבין ™Nice Guys (אסביר בהמשך, למי שלא מכיר), ועל בחורים נחמדים בכלל. אסביר למה החוויה של גיקים שונה מהחוויה של גיקיות, איך נער מגיע למודל הגבריות הגיקי, ולמה גם המודל הזה הוא רעיל. תוך כדי, אתן הסברים אלטרנטיביים לכמה בעיות שמהן סובלים בחורים נחמדים. עריכה: שימו לב שהפוסט מדבר על גיקים גברים סיסג’נדרים סטרייטים וביסקסואלים, שהרבה מהחוויה הגיקית שלהם קשורה ליחסים עם נשים. אני מודעת לזה שהקהילה שלנו יותר מגוונת מזה, ואנשים אחרים שתויגו כזכרים בלידתם גם חווים חלק מהחוויות האלה, אבל שם כבר יש עוד משתנים שלא אנתח כאן, ועבור אלו מהם שלא נמשכים לנשים, הרבה מהכתוב פה לא רלוונטי.

בכל מקרה, בגדול הזהות הגיקית היא מאוד ממוגדרת, כי היא כרוכה בדחייה מגדרית – בדרך כלל נער מקבל את התווית של חנון על זה שהוא לא עומד במודל הגבריות המאצ’ואיסטי. זו הסיבה שגיקים מתווכחים כל כך הרבה עם פמיניסטיות – מגדר מעניין אותם, כי הם חוו דחייה מגדרית. וזו גם הסיבה שהרבה גיקים דוחים גיקיות, כי עבור הרבה מהם מודל הגבריות האלטרנטיבי שהם דוגלים בו והחוויות שהובילו אותם אליו הם חלק בלתי נפרד מלהיות גיק, ולכן אישה פשוט לא יכולה להיות גיקית.

למשל, הרבה גיקים לא מסוגלים להאמין שגיקיות חוו דחייה כמו שהם חוו, כי חלק ניכר מהדחייה מתבטא בקשיים ביצירת קשרים רומנטיים ומיניים עם נערות או נשים, והרי אישה רק צריכה לחייך וכל הגברים יבואו בריצה, אז מה היא יכולה לדעת על הקושי הזה? גיקים תופסים את הקהילה שלהם כמרחב בטוח, סביבה של אנשים שחוו חוויות דומות ולכן רגישים להן, ולכן כניסה של נשים למרחב נתפסת אצל חלק מהגיקים הגברים כפלישה, במיוחד לאור זה שהרבה מהם תופסים נשים ככלל כאחראיות לאותה דחייה. אז זה לא ממש נכון שאישה צריכה רק לחייך, וגם גיקיות בד”כ חוות דחייה על זה שהן לא נשיות מספיק, וגם גיקיות סובלות בצעירותן מקשיים חברתיים שמקשים גם על יצירת קשרים רומנטיים ומיניים (אף כי נראה שגיקים יותר). אבל בגדול זה נכון ועוד איך שלגיקים קשה יותר, כי מודל הגבריות המקובל פשוט הרבה יותר רעיל:

קודם כל, גבריות מהסוג המאצ’ואיסטי היא בהגדרתה היררכית. גבר אמור להיות תחרותי, ולכן כדי להיות גברי צריך להיות הכי – הכי חזק, הכי קשוח, הכי אגרסיבי, הכי מיני, הכי גבוה עם הכתפיים הכי רחבות והכי הרבה זיפים, הכי עשיר. אז מישהו, מן הסתם, ימצא את עצמו בתחתית הסולם. נשיות קלאסית היא לא תחרותית – אף אחת לא צריכה להיות “הכי אישה”. חוץ מזה, בימינו מודל הנשיות הרבה יותר חופשי, אבל מודל הגבריות נשאר קשיח מאוד, אז הרבה יותר סביר שנער ייתפס כלא גברי מספיק מאשר שנערה תיתפס כלא נשית מספיק. וכמובן, הסיבה שמודל הנשיות יותר חופשי היא שגבריות נתפסת כחיובית, סימן לכוח, ומשהו שיש לשאוף אליו, ונשיות נתפסת כרדודה וטיפשית, ולכן אם נערה היא לא נשית, או אפילו גברית, חלק אולי לא יאהבו את זה, אבל חלק יראו בזה יתרון, שהיא “לא כמו כל הבנות”. אבל חס וחלילה שנער ייתפס כנשי – והרי אם הוא לא גברי מספיק הוא נשי, כי המודל מאוד קשוח. לכן הדחייה שחווים נערים שלא עומדים בציפיות מגדר היא הרבה יותר גדולה.

הרבה נערים שמוצאים את עצמם בתחתית ההיררכיה הזו, רבים מהם לא רק מתויגים מבחוץ כחנונים אלא גם גיקים במובן של מתעניינים בתחומים מסוימים, דוחים את מודל הגבריות הזה ומאמצים אחד אחר, זה של הג’נטלמן, או בשמו האחר, הבחור הנחמד (שימו לב שהנערים האלה יכולים להיות נחמדים באמת, אבל יכולים גם לא – בחור נחמד זה פשוט השם של המודל). על פניו, המודל הזה בעיקר אומר שצריך להיות אדיב לבנות ולא להתגרות בסמכות (בניגוד למודל המאצ’ואיסטי שמעודד התגרות בסמכות בתור הפגנת כוח). זה מודל שהם מרגישים מסוגלים לעמוד בו (או אולי מראש יותר מתחברים אליו) וגם זה מודל שמעודד בחברה – זה אמנם לא המודל שחברת הבנים מקדמת, אבל זה המודל שמקדמים המורים, לפעמים ההורים, סמכויות דתיות, ובמידה רבה גם הנערות בנות גילם.

אחת הבעיות עם המודל הזה היא שהוא מבוסס על אידיאלים רומנטיים של אהבה חצרונית (courtly love) מסיפורי אבירים, שהם, ובכן, סיפורים. שחלק מההיסטוריונים חושבים ששום דבר מזה לא קרה באמת, וחלק אומרים שזה קרה, אבל רק כחיקוי לשירים שנכתבו על אהבה חצרונית לפני שהיא הייתה קיימת במציאות. בכל מקרה, כללי החיזור האלה בכלל לא נועדו לקשרים שנגמרים בחתונה (שזה מה שרוב הבחורים הנחמדים מחפשים בסופו של דבר), אלא לאהבה לאישה שנשואה למישהו אחר. ואם זה מזכיר למישהו את “הידיד” שמקשיב לתלונות על החבר המניאק, זה לא סתם. גם החלק של לקפוץ דרך חישוקים בשביל האהובה האדישה זה חלק מהאהבה החצרונית – לכן נער או גבר צעיר שאבירות היא האידיאל שלו יחפש בחורה אדישה בכוונה, או לכל הפחות יחשוב שזה נורמלי להקדיש לה כמויות אדירות של תשומת לב למרות האדישות.

בעיה אחרת היא שבבסיס המודל הזה מונחת התפיסה שסקס והתעניינות בו זה רע, ובמיוחד בגיל ההתבגרות, ושגברים רעים מטבעם, בין השאר משום שהם לכאורה מיניים יותר מטבעם. זה גורם לנערים האלה לשנוא ולהדחיק את המיניות של עצמם, וגם לשנוא נערים אחרים ולחשוב שהם יותר טובים מהם, כי הם לא חושבים רק על סקס כל הזמן. הרעיון שבנים הם רעים מטבעם מרחף באוויר מסביבם כבר כמה שנים בשלב הזה – בנים הם שובבים יותר, בנים מרביצים יותר, בנים פחות מסודרים וצייתנים, הם הרבה פחות נוחים למורים (שבואו נודה, רובן מורות) מאשר בנות, והמורות משדרות את זה בחזרה. התוספת של ההערות המיניות, וחס וחלילה, הפורנו, רק מוסיפה שמן למדורה. קל מאוד להפנים את זה, וזה מה שהם עושים – “אני לא כמו בנים אחרים. אני נחמד!”

בעקבות ההדחקה הזו של המיניות, בחור כזה לפעמים בטוח שהדרך להתייחס יפה לבחורה שהוא מעוניין בה היא לא להראות שהוא נמשך אליה. מן הסתם, זה הופך את דרכי החיזור שלו למאוד לא אפקטיביות. רוב הנשים והנערות שמעוניינות בקשרים עם גברים או נערים (גם הצעירות שבהן שעוד חוששות לבצע אקטים מיניים של ממש), לא מעוניינות בגבר א-מיני. אם גבר לא מראה שום משיכה, למה שאישה תימשך אליו? אני חושבת שאולי גברים לא מבינים את זה כי מקובלות התפיסה של אישה כאובייקט (מיני או רומנטי) מאפשרת להם משיכה חד צדדית, אבל אצל נשים זה הרבה יותר נדיר. מן הסתם אם צד אחד קר לגמרי, לא יהיה מתח מיני, ונדמה לי שזאת בערך ההגדרה (האמיתית) של פרנדזון…

וכאן הגענו ל- ™Nice Guy, שהוא בעצם בחור שהפך למריר ומיזוגני בעקבות הבעיה שתיארתי בפסקה הקודמת. זה הבחור שנוהג להסתובב סביב אישה ולשחק אותה ידיד נאמן כשבעצם הוא עושה את זה רק כי הוא רוצה לצאת איתה, מבלי להגיד לה שהוא מעוניין, ואחר כך להתלונן שהיא שמה אותו בפרנדזון ובכלל נשים מעדיפות מניאקים, וזה הכל כי הוא נחמד מדי, וזה לא הוגן כי מגיע לו כי הוא נחמד. הוא בעצם חווה את אותם קשיים כמו כל בחור נחמד/ג’נטלמן אחר, אבל הוא בוחר להאשים את הנשים בחוסר ההצלחה שלו.

האשמה הבסיסית של הבחורים האלה כנגד נשים היא שנשים אומרות שהן רוצות בחור נחמד, אבל בעצם הן מעדיפות מניאקים. אם לתרגם את זה לשפה יותר נייטראלית, “מניאקים” פה זה פשוט גברים שבחרו במודל המאצ’ואיסטי, שהוא אמנם מודל רעיל ומזיק, אבל הוא לא מעיד על טוב לבו ויושרו של אותו בחור. גם גיק וגם פמיניסטית יכולים לזהות בחור כזה במבט ראשון, ובמבט ראשון אין שום סיכוי שנדע אם הוא בן אדם טוב או רע, ולכן המילה “מניאק” פה לא תואמת את המשמעות המילונית שלה. אותו דבר לגבי “בחור נחמד” – בשביל בחור כזה, ההבדל בינו לבין גברים אחרים זה זה שהוא נחמד, אבל בעצם זה פשוט סט ערכים שונה.

מה שה- ™Nice Guy מתכוון אליו כשהוא אומר שבחורות מעדיפות מניאקים זה שהמודל שלו הוא טוב ומודל המאצ’ו הוא רע, ולכן אם אישה מעדיפה מאצ’ו, לא יכול להיות שהיא באמת מחפשת בחור נחמד. אבל כשאישה אומרת שהיא מחפשת בחור נחמד, יכול להיות שהיא פשוט מתכוונת להגדרה המילונית, ולא למה שה- ™Nice Guy שומע. וגם אם היא כן מעדיפה את מודל הבחור הנחמד (הרבה יותר נפוץ ממה שחלק חושבים), היא בוחרת במאצ’ו לא בגלל שהוא מניאק (אם הוא בכלל מניאק במשמעות המילונית), אלא בגלל שהוא מפגין מיניות, והבחורים שיותר לטעמה שהיא פוגשת לא מפגינים מיניות. בעצם, זאת המשמעות של “אני רוצה בחור בדיוק כמוך” – אני רוצה בחור בדיוק כמוך, רק שגם יהיה בינינו מתח מיני.

לסיכום, אני טוענת ש-™Nice Guys הם תת-קבוצה של קבוצה גדולה יותר של בחורים שמתארים את עצמם כבחורים נחמדים, שלא בהכרח בוחרים להאשים נשים בבעיות שלהם, אבל כן חווים את אותם קשיים וחולקים את אותו מודל גבריות אלטרנטיבי, שהוא גם המודל הגיקי הרווח. לכן רוב הגיקים יכולים להזדהות לפחות קצת עם ה- ™Nice Guy, ורבים גם התנהגו ככה בגיל צעיר והפסיקו כשהתבגרו, משום שהבעיות שמולידות את ההתנהגות הזו נובעות מהמודל עצמו.

Advertisements

(על “התקרבנות” (טריגר

המילה הזאת, היא כל כך מקוממת. את פגועה ללא תקנה, ובא מישהו ואומר לך שזאת אשמתך שאת סובלת, שאת בוחרת להיות קורבן. עוד סוג של האשמת הקורבן. עוד כלי לפגיעה בלגיטימציה של פמיניזם – סתם חבורת מתקרבנות שנפגעות מכל דבר, אין שום בעיות אמיתיות שצריך לפתור, לא צריך פמיניזם יותר. למילים יש כוח, והמילה הזאת היא נשק חד במיוחד.

זה נכון שאנשים שונים נפגעים ברמות שונות. חלק מתגברים מהר יותר, חלק פחות. אולי נעים יותר להיות בנאדם שמתגבר. אולי אפשר לבחור להתגבר. או להדחיק, שיהיה. אולי יותר טוב שיש גברים שלא תופסים בכלל שהם חווו פגיעה מינית כי הם מאמינים שלגברים זה לא יכול לקרות, כי אז הם לא מרגישים קורבנות, ויותר נעים לא להרגיש קורבן. אני לא צינית, באמת, אני לוקחת את זה כשיקול אמיתי. אבל לא כולן יכולות לעשות את זה, ואנחנו לא יכולים להגיד להן פשוט להתגבר על זה – זה כמו להגיד לדכאוני פשוט להתגבר על זה. הפרעה פוסט טראומטית היא הפרעה נפשית -זה לא עניין של כוח רצון. את חצי האשמה על זה שהפגיעה כל כך עמוקה צריך לשלוח אל התוקף, ואל החברה שאפשרה לו להרגיש שזה בסדר לעשות דבר כזה וגרמה לה לחוות פגיעה כפולה בגלל האשמת הקורבן. אבל גם מי שיכולה לבחור, למה שתבחר דווקא כך? האם להיות קורבן היא תמיד הבחירה החלשה?

לאו דווקא. אפקט אחד בולט של בחירה בקורבנות הוא התנגדות להאשמת הקורבן. האשמת הקורבן לא תלויה באנשים ספציפיים שיבואו ויאשימו את הקורבן אחרי שהיא נפגעה, היא מובנית בחברה שלנו ולכן מופנמת אצל הקורבנות מראש. הרבה שנים, אם אישה נפגעה מינית, הקלון היה עליה. יחסים בהסכמה ברוב הסיטואציות הביאו קלון, ואם זה לא היה בהסכמה – אין הבדל. זה להיות סחורה פגומה. האשמת הקורבן היא עובדה היסטורית. החברה שלנו התקדמה קצת מאז, אבל לא לגמרי, ולא בכל חלקיה (למשל, כשהייתי בצבא פגשתי שתי נערות שלאחר ששמעו שאני בתולה, החמיאו לי על זה שאני “שומרת על הכבוד שלי”). אז אפשר להבין למה רוב הנשים, אם הן חווו פגיעה מינית, עדיין שומעות את הקול הזה בראש שאומר שהן עשו משהו רע. גם ילדים שחוו פגיעה מינית בדרך כלל מרגישים שהם עשו משהו רע, כי הם מקבלים מהחברה את המסר שמין זה רע ומביש באופן כללי, והם לא מבינים את ההבדל בין מין בהסכמה לפגיעה מינית. בנסיבות כאלה, להרגיש קורבן זה הבקלאש, זו המלחמה נגד תחושת האשמה הזו. לא נכון, אני לא זאת שעשתה משהו רע, אני הקורבן. ה”התקרבנות” הזאת היא דווקא ביטוי של כוח.

האשמת הקרבן המודרנית, בחלקה היא המשך ישיר של הקלאסית – למה הלכת בלילה? למה הלכת לבד? למה הלכת במקום כזה? אישה צריכה להיות תמיד תחת הגנת גבר, ולהסתובב רק במקומות מהוגנים (כלומר בעלי אוכלוסיה הגמונית – תמיד נוח להאשים אוכלוסיות מוחלשות בסבל של נשים מאוכלוסיות חזקות). אבל בחלקה יש לה גוון אחר לגמרי – למה את לא “אישה חזקה”? למה את לא יודעת הגנה עצמית? למה אנחנו צריכים להתעסק עם זה בכלל? פשוט תהיו חזקות יותר ותפסיקו להיאנס כל הזמן! מול זה, להיות קורבן זה להגיד שזו לא אשמתנו ולכן כן, צריך להתעסק עם זה, ויש בעיה.

וזה עובד, הרעיון המניפולטיבי הזה שאם נשים יהיו חזקות הכל יהיה בסדר ולא נצטרך פמיניזם. גם אני כשהרגשתי חזקה, הרגשתי שאני לא צריכה פמיניזם. אבל גם כשאנחנו חזקות, אנחנו לא צריכות להשליך מזה על כלל הנשים, ולהניח שמי שחלשה היא פשוט לא בסדר ולא צריך פמיניזם בעולם בכלל. זה נהדר להיות חזקה, אבל לא על חשבון אחרות, בלי להפקיר אחת את השניה. ויש גם את אלה שאומרות שפמיניסטית היא בהכרח אישה חזקה, ולכן פמיניסטית היא מי שבוחרת לא להיות קורבן, אבל פמיניסטית היא גם מי שמסרבת לטאטא מתחת לשטיח ומתעקשת לפתוח את הפה, וזה הרי מה שהבחירה לא להיות קורבן עושה – היא משתיקה. אי אפשר להאשים אף אחד כשאין קורבן. אם אני לא קורבן, כנראה שאף אחד לא עשה שום דבר כזה נורא. זו בעצם הטקטיקה בלצעוק “התקרבנות” כשאנחנו מצביעות על פגיעות מיניות קטנות ומתנגדות להן – אם אין באמת קורבן, אין אשם, ואז זה בעצם מותר, ופגיעות מיניות קטנות יכולות להישאר מקובלות בחברה.

ואני לא מאשימה אף אחת שבוחרת בדרך הזו, כי לגרום לעצמך לא לסבול זה רווחי יותר מלגרום למישהו אחר כן לסבול, ואני לא מאמינה בלדרוש הקרבה עצמית בשביל הקולקטיב. אבל אל תגידו שמי שבוחרת להיות קורבן עושה את עצמה קטנה ופאסיבית. לא סתם אנחנו אומרות שקורבנות שמדברות הן אמיצות. אם קורבנות מאפשרת להאשים ולהוציא החוצה, קורבנות היא נשק. זה הרי מה שאנטי-פמיניסטים אומרים, שאנחנו משתמשות בקורבנות כנשק (משום מה הם גם בטוחים שנובע מזה שזו לא קורבנות אמיתית, אבל נוותר על שיעור הלוגיקה עכשיו). אז כן, זה נכון. אנחנו משתמשות בנשק, ולהשתמש בנשק משמעו להילחם. אין בזה שום דבר פאסיבי או מוקטן. אנחנו חזקות, אבל בדרך שבה אנחנו מרוויחות מזה.

על חבל דק

סיפורים שקרו במציאות (אחרת)/ ינאי סנד

תקראו את “על חבל דק”, על הציפיות הסותרות מהאישה המודרנית. בעצם, תקראו גם את השאר.

(אם לא אתעצל, יהיה פה גם פוסט אמיתי מאוחר יותר.)

על מצעד השרמוטות ועל סולידריות ופיצול בקהילה הפמיניסטית

הבוקר, כמעט חודשיים אחרי המצעד התל אביבי, התקיים מצעד השרמוטות בירושלים שלצערי לא יכולתי להגיע אליו השנה. המרחק הגדול בזמן היה מתוכנן מראש, אבל אני לא יכולה שלא לשים לב שהמרחק הזה הוא גם מרחק מהדרמה שהייתה השנה סביב המצעד התלאביבי. מצעד השרמוטות התלאביבי האחרון היה אירוע מפצל מאוד בקהילה הפמיניסטית הישראלית. היו בו פי שתיים  פחות אנשים מהמצעד של שנה שעברה, ואני לא חושבת שזה רק כי פגה ההתלהבות של מצעד ראשון. לדעתי המצעד הראשון הצליח כי מצעד השרמוטות מייצג פמיניזם אחר מזה ששלט פה לפניו, והרבה פמיניסטיות ופמיניסטים שלא מצאו מקום בשיח הפמיניסטי שהיה פה יצאו ממחבואם והגיעו, עם שלטים מהבית, להשמיע את קולם. ומצד שני, המצעד פנה גם החוצה – עמוד האירוע היה מפורט ומלא בהסברים על מהות ומטרת המצעד.

הפעם, זה נראה אחרת. תיאור האירוע היה קצרצר, והשואלים הופנו לשרשורים קודמים, שמאז נעלמו מעבר לאופק. לא הייתה שקיפות, ותגובות ושרשורים נמחקו על ימין ועל שמאל. הייתי עושה פולואו לכל פוסט כדי לדעת מה כתבו בתגובות שימחקו מהשרשור. מי תרצה ללכת למצעד כזה? לא סתם אמרו הרבה מבקרים שזה אירוע פנים-קהילתי.

אבל הלכתי, והשתתפתי, וציירתי שלטים וכתבתי ססמאות וצעקתי במגפון. ואני שמחה שעשיתי את זה. כי סלאטווק זאת תנועה עולמית והיא לא שייכת למארגנת כזאת או אחרת של מצעד מקומי. כי אני מסתכלת על הוידאו מהמצעד היום ואני רואה נשים דורשות בטחון ברחובות, ולא אינתיפאדה של נשים. מה שתרמתי למצעד ממשיך הלאה, ולא מה ששנאתי בו.

ומצד שני אני גם שמחה כי לראשונה באמת הרגשתי סולידריות עם הקהילה הפמיניסטית הישראלית. גם עם הגינוצנטריות, גם עם המיזאנדריות, גם עם האלימות. כי הן ארגנו מצעד שרמוטות! אם היו אומרים לי לפני שנתיים שפמיניסטיות רדיקליות ישאליות יארגנו מצעד שרמוטות, הייתי צוחקת. או שהן יהיו סולידריות עם זונות, או עם טרנסים וג’נדרקווירים. באותם זמנים אלה שעשו הכי הרבה רעש והדירו את מי שלא מסכימה איתן היו בדעות אחרות לגמרי. אז אני שמחה. אנחנו מתקדמות. כולנו ביחד.

ואפילו ההשתקה ומחיקת התגובות, הן באות מנסיון לשמור שליטה, אבל גם מנסיון לשמור על מרחב בטוח. אני אוהבת את הרעיון הזה, של מרחב בטוח. של רגישות רדיקלית. שמותר להעיר בו כשמשהו פוגע, ולבקש התחשבות, ומצופה מהפוגע להכיר בפגיעה, להתנצל ולהתחשב. זה דבר טוב. זה אפילו היה חסר לי במרחבים אחרים. זה רק בפועל שזה לא עובד, שיש תקלות, ויש אנשים שרק דורשים ולא מקיימים. ויש אנשים שבמקום להגיד “מה שאמרת פוגעני” אומרים “אתה Xפובי ובאופן כללי בנאדם נורא”, מה שלא ממש מאפשר תיקון והתחשבות. אבל הרעיון טוב. יש עם מי ועם מה להרגיש סולידריות. יש ממי ללמוד.

אבל אני מבינה שזה שככה אני מרגישה, לא אומר שככה כולן מרגישות. שלאחרות המצעד ניפץ את רעיון הסולידריות (אף כי אני מופתעת, חשבתי שזה קרה בערך כש”גם אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור” הפסיקה להיות קבוצה הומוריסטית). ועל זה יש לי להגיד, זה לא בהכרח רע. “סולידריות” מפריעה לדיון ולהתקדמות. התחלנו להתפצל וליצור לנו עוד מרחבים, ותסתכלו מה קורה – כולם פתאום מדברים על מגדר. כל אחת ואחד יפתחו את הפה, ומי יודע לאן נגיע עוד שנה.

בינתיים, מכל הדיון המגוון הזה, אני כבר כמעט מוכנה לדון בשאלה האם המצעד באמת משיג את מטרתו. כמעט. בקרוב. 🙂

פייסבוק ודיון פמיניסטי

תקשיבו, יש לי וידוי. אני פמיניסטית מהמשחק של ג’נדר. כן, יש חיה כזאת. וזאת זהות שמשונה לי, כי אף פעם לא הייתי פמיניסטית משום מקום, משום קבוצה. לפחות לא באופן פעיל. חלק ממה שהכניס אותי לדיון פתאום זה פייסבוק. מאז פחח”ה (גם אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור) וכל הקבוצות שקמו כדי לנסות להוות לה אלטרנטיבה, יש דיון פמיניסטי בפייסבוק, ואני חושבת שזה טוב כי זה מביא אנשים שלא בהכרח היו מדברים על ענייני מגדר במקום אחר. ומצד שני, דיון פמיניסטי בפייסבוק חושף אנשים באופן אישי. אנשים סגרו את הפייסבוק בגלל הפיצוץ עם מאיה קוי בעקבות מצעד השרמוטות, דניאל עוז נפל קרבן ללינץ’ אינטרנטי, נגד אורטל בן דיין נפתחה קבוצת נאצה. מבחינתי פייסבוק אמור להיות מקום פרטי, בטוח (יחסית – תלוי כמה מכרים לא קרובים מוסיפים, כמובן), מקום לקשר עם חברים. נשמע לי מזעזע להרגיש צורך לסגור אותו בגלל אי הסכמה אידיאולוגית. אז שם שמתי לעצמי גבול – בלי דיונים על פוליטיקה מגדרית על הקיר שלי. בלי פוליטיקה בפייסבוק האישי שלי.

אבל מדי פעם גם קבוצות זה לא מספיק. לא כי אני מפחדת להגיד דברים בשם שלי, אין לי שם מלא פה רק כדי שהבלוג לא יהיה בר-גיגול לפיו, השם שלי הוא לא סוד. אלא שלפעמים הקול הדומיננטי בדיון כל כך לא נעים לי שאני לא רוצה להשתתף בו ישירות. אני מעדיפה לכתוב בתנאים רגועים, ולהסביר בזמן שלי. במקרה כזה אני ארצה אולי לכתוב פוסט בבלוג. מצד שני, לפעמים יש לי מחשבה שמתבססת על מונחים ורעיונות שיחסית מוסכמים על הקהילה הפמיניסטית אך עומדים לביקורת מחוצה לה, ואז אהיה יותר מעוניינת לדבר עליה עם פמיניסטיות ופמיניסטים מאשר קהל מעורב מבחינת אידיאולוגיה כמו חברי הקבוצה. ועדיין אני גם רוצה לסנגר על מונחים מושמצים כמו תרבות האונס והפטריארכיה ולהסביר אותם. בכל זאת, לא הייתי פמיניסטית מהמשחק של ג’נדר אם לא הייתי רוצה לדבר על מגדר עם אנשים שאינם פמיניסטים. 🙂

אז זהו, ככה הגעתי לפה. ברוכים הבאים ובהצלחה לנו.